עד לפני שבוע אפריקה הייתה תמונה מסרט. סימבה מצויר, או מישורי העשב האינסופיים של הסרנגטי ועצי הערבה המסוככת מכרזת הסרט זכרונות מאפריקה של שנות ה80. יש בה משהו רומנטי באפריקה, נוסטלגי, בראשיתי. בשקיעות הבוערות, בטבע, במרחבים. 

בשבוע האחרון כל אלה הפכו אמיתיים, חלק מתבניות נוף ששטפו לכולנו את העיניים שבע, שמונה, עשר שעות ביום והתקעקעו בעפעפיים. כמאמר השיר - ויפים הדברים ומותר בם לנגוע. ותגדיר שקיעה — זו חד משמעית השקיעה בסרנגטי. 

תודה רבה על שבוע קסום, של חוויה אחרת לגמרי, שהתפרים שלה היו שקופים לחלוטין וזרמה באופן מושלם. תודה על העבודה המקצועית, על מצבורי ידע אינסופיים שגרמו לכולנו להרחיב אופקים. תודה על הרף הגבוה לא רק של הארגון והידע. גם על האנרגיות. גם אם לא כולנו עמדנו תמיד בקצב. 

לפני משהו כמו עשרים שנה התוודעתי לחברה הגיאוגרפית כשנשלחתי לאחד ממסעות מלכת המדבר הראשונים בגאורגיה. כבר אז התרגשתי מה - כשתחזור, תבין. הפעם נדמה לי שכולנו מבינים עוד לפני שחזרנו. אבל אין לי ספק שכשנחזור, נבין עוד יותר.